הכלל הבסיסי ביותר לקבלת מזונות אישה בזוג יהודים שהתחתנו כדת משה וישראל:
אישה נשואה זכאית לקבלת מזונות אישה מבעלה בסכום אשר מאפשר לה לשמור על הרמת רמת אליה הורגלה היא במשך כל תקופת
נישואיהם וחייכם המשותפים, הכלל הוא
"עולה עימו ואינה יורדת"
. הבעל מחוייב להמשיך ולשלם מזונות אישה עד הגירושין
או עד שניתן פסק דין לגירושין על ידי בית במשפט אשר מחייב את האישה להתגרש מהבעל ולמרות זאת מסרבת היא לעשות כך.
סכום מזונות אישה אמור לכסות את כל צרכי האישה – מזון, ביגוד והנעלה, הוצאות דיור ואחזקת בית, כולל שכר דירה או משכנתא, צרכים נשיים, איפור, חוגים, הוצאות רכב, לימודים וכל שאר ההוצאות אותן הוציאה האישה בעת חייהם המשותפים של הצדדים.
בפסיקת מזונות ישנו כלל בסיסי אשר קובע כי לא חלה על האישה חובה לצאת ולעבוד. כלומר, באם האישה בוחרת להישאר בביתה ולא להיכנס לשוק העבודה דבר זה אינו גורע במאומה מזכותה למזונות. באם יצאה האישה והליטה לעבוד רשאי הבעל לומר לה: צאי, מעשה ידיך במזונותיך , אבל אינו יכול לדרוש מהאישה לצאת ולעבוד על מנת לפטור את עצמו מחובת תשלום מזונותיה.
בהתאם לכך גם לא מתייחסים למידת הפוטנציאל להשתכרות של
האישה. רק במקרים נדירים התחשב בת הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה בפוטנציאל ההשתכרות של האישה כאשר היה מדובר
במקרה אשר בו האישה הייתה בעלת מקצוע אשר עבדה בו שנים רבות או כאשר גדלו ילדי הצדדים ואפילו במקרים של נישואין אשר
אורכם היה קצר באופן משמעותי.
בכל מקרה אחר בו האישה לא עבדה במשך שנים רבות, לא ניתן לחייבה להיכנס למעגל העבודה.
במקרים בהם הוצגו ראיות לעובדה כי האישה בגדה בבעלה ("זנתה תחתיו") תאבד היא את זכותה לתשלום מזונותיה.
יש לציין כי נדרשות ראיות חותכות וכבדות משקל להצגה לערכאות השיפוטיות על מנת לקבוע שלילת מזונות.
אישה אשר בגדה בבעלה ("זנתה תחתיו") מאבדת זכותה לתשלום מזונות. נדרשות ראיות כבדות משקל לקיום בגידה.
הערכאות השיפוטיות ידרשו ראיות כבדות משקל על מנת לשלול מזונות.
אישה הגורמת לבעלה באופן מכוון לעבור על כללי הדת , כמובן כשמדובר בזוג שומרי מצוות , והבעל הזהירה, והיא המשיכה בהתנהגותה, יכול ותישלל ממנה זכאותה למזונות אישה בהתקיים שני תנאים מצטברים:
סירוב לקיום יחסי אישות כעילה לשלילת מזונותכאשר מדובר באשה אשר מורדת באישות ולא מסכימה לקיום יחסי אישות עם בעלה, כעיקרון התנהגות זו שוללת ממנה את זכאותה למזונות מכיוון שהיא אינה חיה עימו ולא מקיימת את חובות הנישואין. יש לציין כי במידה וטענות האישה בדבר אי קיום יחסי אישות מוצדקות, קיימת אפשרות לחיוב הבעל בתשלום מזונותיה.
עזיבת האישה את הבית כעילה לשלילת מזונות
במקרים בהם עזב הבעל את הבית ,זכותה של האישה לתשלום מזונות אינה נפגעת.
מאידך, במידה ועזבה האישה את הבית קיים סיכוי לפגיעה בזכותה לתשלום זה.
אישה אשר עזבה את ביתה ללא סיבה מוצדקת תפסיד את הזכות לתשלום מזונות על ידי בעלה. השאלה, מהי סיבה מוצדקת, תבחן בכל מקרה לגופו.
היה ואם עזבה האישה את הבית בשל אלימות מצד בעלה או בשל יחס מבזה ומזלזל מצידו חייב הוא לפרנסה.
אך אישה אשר החליטה לעזוב את ביתה צריכה להוכיח כי נסיבות אלו התקיימו בפועל.
חשוב לציין כי האישה יכולה להגיש את תביעתה למזונותיה אל בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני.
מצד שני, היה והקדים הבעל והגיש תביעה לגירושין וכרך אליה את נושא תשלום דמי המזונות, ימנע דבר זה מן האישה להגיש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה.
נהוג לחשוב כי בבית הדין הרבני הסכומים הנפסקים נמוכים יותר ואכן יש מקרים כאלו אך ישנם גם מקרים הפוכים.
ניתן לומר כי כל מקרה לגופו. צריך לזכור כי לבית הדין הרבני יש יתרון גדול שאין בבית המשפט וזה צו למדור ספציפי שזה צו אשר מונע את פירוק השיתוף בבית מכח זכות האישה למדור המגיעה לה בגדר מזונותיה.